הַשְּׁתִיקָה שֶׁמְּלַוָּה אוֹתִי מִזֶּה זְמַן, דּוֹמָה לִשְׁתִיקַת הַתִּיקָנִים הַמְשַׁחֲרִים לָטֶרֶף בְּחֶבְיוֹן הַקִּירוֹת.   דִּמְיוֹנִי הַדַּל דּוֹלֵק אַחֲרֵיהֶם בְּנַעֲלֵי-בַּיִת   וּכְמוֹתָם, אֲנִי מִתְכּוֹפֵף וּמֵפִיחַ חַיִּים בִּמְכִתּוֹת-הַזְּמַן הָאֲבוּדוֹת.   לְמָשָׁל, הַחֲפָצִים שֶׁנּוֹתְרוּ בִּמְגֵרוֹת אָבִי אַחֲרֵי מוֹתוֹ: סֵפֶר תְּהִלִּים קָטָן, זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת, זוּג מִסְפָּרַיִם חֲלוּדִים.